משנתו הכללית והיהודית של אריך פרום/ליאור טל שדה

חירות

 

פרום טוען שבמודרנה חל תהליך דיאלקטי בו זוכה האדם לגידול משמעותי בחופש במשמעו השלילי, חופש מהתערבות בכפיה של סמכויות שונות בחייו,  אך מאבדו במשמעו החיובי, חופש לבטא ולהגשים את הייחודיות שבו(3). האדם המודרני משועבד לעיתים לסמכויות גלויות ולעיתים לכוחות השוק והחברה המשפיעים עליו באופן סמוי. באופן פרדוכסלי, האדם שואף למקסימום חופש ובה בעת נס מפניו. המנוסה מן החופש נובעת בעיקר מתחושת הבדידות והאחריות הגדולה שבהיות בן חורין. האדם שחש מאוים, בודד, חסר חשיבות וחסר אונים, מבקש לברוח מהחופש המעיק אל עבר פתרונות מדומים שונים, כגון ציות למנהיג סמכותני או תואמנות אוטומאטית (קונפורמיזם), המאפשרים לו להרגיש חלק מגוף גדול יותר. לטענת פרום, לא כל ציות מבטא העדר חופש. יש ציות לסמכות רציונאלית אשר דורשת מאתנו דברים אשר מפתחים אותנו ומסייעים לנו להגשים את חירותנו החיובית, ויש ציות לסמכות אי-רציונאלית אשר מקפחת את הגשמת האדם. זהו גם בסיס ההבדל בין מה שהוא מכנה מוסר הומניסטי, אשר לעולם לא יציית לסמכות שאינה רציונאלית, לבין מוסר אוטוריטארי, המציית לה(4). זהו ההבדל בין יחסי עבד-אדון ליחסי מורה-תלמיד(5)

 

לעיתים, מפנים האדם את קול הסמכות לתוכו ואז מצפונו מדבר אליו בקולה של הסמכות החיצונית, האי-רציונאלית. זהו מצב מסוכן מאחר והאדם עשוי שלא לזהות אותו ולחשוב שהוא מבטא את חירותו ומצפונו בשעה שהוא מציית(6). תופעה זו מסבירה גם את התנהלותם של כמה מפושעי המשטר הגדולים במאה העשרים.

 

אם כך, האדם החופשי הוא זה אשר מצליח להגשים את עצמו בצורה אותנטית תוך שהוא משתחרר במידה רבה מכל סוג של ציות לסמכות שאינה מפתחת אותו ומסייעת לו לצמוח. השגת חופש זה היא גם מטרת היהדות על פי הפרשנות הפרומית.

 

על פי פרום, מטרת התנ"ך והחשיבה היהודית המאוחרת היא להפוך אותנו לאנשים חופשיים, להכווין אותנו לעבר "תהליך מתמיד של שחרור עצמי מאזיקים הכובלים את האדם לעבר, לטבע, לבית האב, לאלילים"(7). התפתחות דמות האל במקרא, ולאחר מכן בחז"ל ואצל הרמב"ם, קשורה קשר עמוק במסע האנושי אל החופש. האל מתפתח משליט יחיד סמכותני שכל כולו הצבת דרישות לאדם, לשליט שהינו בן ברית וכפוף לחוקי צדק. האלוהים הסמכותני מוריד מבול קטלני על הארץ. האלוהים של הברית לא מעז אפילו להשמיד עיר אחת בלי לדבר עם בני בריתו. זו הסיבה שאברהם יכול להתווכח עימו ולהגיד לו בלשון חצופה: "חלילה לך לעשות כדבר הזה, השופט כל הארץ לא ייעשה משפט?" (בראשית יח, כה). זהו מעבר מסמכות אלוהית טוטאליטרית לסמכות קונסטיטוציונית.

 

אבל זה לא עוצר שם. לפי פרום ממשיכה דמותו של אלוהים להתפתח, באמצעות התורה שבעל פה וההגות היהודית המאוחרת יותר, לישות שעל-פי חלק מהגישות יש להשתחרר מסמכותה ולהחליפה במה שמכונה בהגותו "מצפון הומניסטי". כמו נער המשתחרר מסמכות הוריו, כך מצופה מהעם היהודי להשתחרר מהציות לאל. השחרור מאלוהים בא לידי ביטוי בעיקר בכמה סיפורים של חז"ל ובעצם תעוזת הפרשנות החופשית שלהם לתורה, בתיאולוגיה השלילית של הרמב"ם ובסיפורי חסידים. פרום מביא לכך המחשות רבות, נזכיר אחת מהן - סיפור "לא בשמיים היא" הידוע, המובא בתלמוד הבבלי - רבי אליעזר מבקש להוכיח לחכמים שהלכה כמותו ולאחר שנואש מהשמעת טיעוניו הוא עובר להשתמש לשם כך בשורה של מעשי ניסים. הוא מזיז עץ ממקומו, גורם למי הנחל לזרום הפוך ומביא את כותלי בית המדרש לנוע. רתימת העל-טבעי לצידו מבקשת להוכיח שלמעשה אלוהים והצדק איתו. בשיא האירוע הוא אומר: "אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו", ואז יוצאת "בת קול" שאומרת "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". לכאורה, הציות לאלוהים מחייב כעת את הציות לרבי אליעזר. הוא ניצח. כאן מגיע אחד מרגעי הדרמה הגדולים ביותר בספרות חז"ל. רבי יהושע נעמד על רגליו וקובע: "לא בשמיים היא". האדם הוא זה שקובע את ההלכות ולא האלוהים! בהמשך מספרת האגדה כי באותה שעה ישב אלוהים במרום, צחק ואמר: "ניצחוני בני, ניצחוני בני"(8)

 

גם סיפורי התורה הגדולים משקפים את תהליך החירות העומד בבסיסה – האנושות מתחילה בכך שאדם וחווה מורדים בסמכות האל, מבקשים להידמות לו ואוכלים מפרי "עץ הדעת טוב ורע". זהו לא סיפור נפילת המין האנושי, כפי שטוענים בנצרות, ואין זה סיפורו של החטא הגדול, כדבריהם של פרשנים יהודיים רבים. לדעת פרום, זהו סיפור תחילת עלייתו של האדם, סיפור כינונו של המין האנושי באמצעות מרד בסמכות, סיפור תחילת החופש. היציאה מגן עדן היא היציאה מרחם האם לעבר תהליך תמידי של השתחררות ובניית העצמי(9). זו יציאה שיש בצידה מחירים, אך היא יציאה חיובית.

 

לא רק האנושות מתחילה במעשה חופש אלא גם העם היהודי. אברם שנשמע לצו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", מתנתק ממה שמכנה פרום "ההקשרים הראשוניים", אלה שקושרים אדם רגשית לאימו, לביתו, ללאום שלו. הנה הפרדוכס – דווקא בעזרת הציות לאל עושה אברם צעד משמעותי בדרך לחירות. זה ציות לסמכות רציונאלית, ציות משחרר. זו גם משמעות התיאור, ואולי בעצם הציווי: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו" (בראשית ב, כד). על מנת לדבוק בחיים שבחרתי, עלי לבצע ניתוק מסוים מאותם הקשרים ראשוניים המסומלים בדמויות ההורים. בשלב השני בהתפתחותו של אברהם, הוא גם יתנתק מהציות העיוור לסמכות האלוהית דרך הוויכוח המטלטל, שהזכרתי לעיל, על גורלה של סדום.

 

שיאם של סיפורי החופש במקרא מגיע באמצעות סיפור יציאת מצרים המכונן שכל כולו מטאפורה למסע החירות. נציין כי ביציאת מצרים ניתן גם לראות את גבולות החירות אשר אינם מאפשרים שחרור תודעתי מוחלט במצבים מסוימים, ובגינם לא יכול דורו של משה להיכנס לארץ המובטחת. מי שנפשו שקועה בתוך עבדות לא יוכל להגיע למיצוי של חירותו, גם אם גופו השתחרר מהשעבוד. פרום פיתח תפיסת בחירה חופשית הטוענת שככל שאדם מוכנס או מכניס עצמו יותר לתוך סיטואציה, כך הוא מאבד בהדרגה את יכולתו לבחור(10). זו גם פרשנותו להכבדת לב פרעה. הכבדה טבעית הנובעת מהתנהלותו ובחירותיו של פרעה. החירות מושגת בהדרגה וקשורה למצב שממנו התחלת במסע לעברה, ושאליו הכנסת את עצמך תוך כדי המסע. 

 

גם ההלכה כולה היא ניסיון לשחרר את האדם מעבדותו ליצריו ולחברה שסביבו. היא מציבה גבולות הדורשים מהאדם התגברות. אחד משיאיה הוא הציווי על השבת, וזה פשר הפסוק: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יד). השבת משחררת את האדם מעבדותו לכבלי הזמן ומאפשרת לו לטעום מעין ימות משיח של חירות בכל שבוע(11). לעובד יש שבת, לעבד אין. ההלכה, המהווה לדעת רבים את שיא הניסיון למשטר את האדם ולהופכו לעבד צייתן, היא למעשה, על פי פרום, כלי לשחרור הדרגתי של האדם.

 

סיכום סמלי של תפיסה זו של פרום נמצא בעשרת הדיברות, שם מחליט אלוהים להגדיר עצמו לא כאלוהי הבריאה, לא כאלוהי האבות, אלא כאלוהי החירות: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"(12)

                                                                                                                                                          

(3) את ההבחנה בין חירות חיובית ושלילית עורך פרום שנים רבות לפני צאת מאמרו המפורסם של ישעיהו ברלין בנדון ואין לבלבל בין הגדרותיו להגדרות של ברלין למרות הקירבה הרבה ביניהן.

(4) להרחבה בדבר שני סוגי המוסר האלה ראו ספרו "אדם לעצמו" בעיקר בעמ' 11-16.

(5) הרעיונות המתומצתים בפסקה זו מרוכזים בספר "מנוס מחופש".

(6) להרחבה ראו ספרו "אדם לעצמו" עמ' 121.

(7והייתם כאלוהים, עמ' 63.

(8הסיפור נמצא בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב.

(9) בנושא ציות ואי ציות, כולל הדוגמא של גן העדן, ראו גם באסופת המאסות שקובצה בספר "אי-ציות" בדגש על המאמר הראשון.

(10להרחבה ראו בספרו "לב האדם" בפרק השישי.

(11בעניין השבת כימות המשיח בעולם הזה ראו גם בספרו "השפה שנשכחה" עמ' 199-205.

(12פרום תיאר בפירוט את התיזה שלו בדבר היהדות כמסע אל החופש בספרו "והייתם כאלוהים".

054-4590038

גיורא

צרו קשר